דברים שאמר אבא בשלושים יום ו'כ"ו באייר תשמ"ה.
הקדיש" שזה עתה אמרתי לא עליך בני אמרתי אותו אלא עליי , על עצמי. מה שטמון באדמה זו, זה עצם מעצמותיי, בשר מבשרי, זה לא אתה אבי , זה אני.אדמה! אדמת ארץ ישראל, ארץ אבותינו שהפכת לארץ של בנינו.
25 משנותיי היפות ביותר הקדשתי להגנתך, מדוע ריבונו של עולם, כל זה לא הספיק? מדוע לא חשכת את בני היחידי?!
אף פעם בימי חלדי לא הייתי, כפי שהנני עכשיו, חלק בלתי נפרד מהאדמה הזאת והיא חלק ממני.
חרדה רבה חרדתי כאשר פרצה מלחמה זו, ביודעי את אופי פעולתך בקו הראשון של צנחני צה"ל, מה עז היה רצוני להיות איתך, להדריך ולהנחות אותך ומידת הצורך להיות לך לסוכך הסופג את כדורי האויב המיועדים לך. אך הדבר נבצר ממני.
במילותיך האחרונות על אלונקת הדווי קראת לי שוב ולא הייתי איתך.
אך דע לך אבי שבמחשבותיי ובעיני רוחי הייתי איתך כל רגע ורגע בכל מקום הימצאותך ואתה נמצא איתי כל העת! עיניך החומות, הקסומות והחמות שמבטן מקרין אהבה ללא פשרות היוצאת מהלב, פניך הקסומים המביעים נחישות של פלדה המהולה עם תום נעורים, השופעים ומשפיעים על סביבתם את כל עשרת הקבין של טוב הלב שבעולם, החיוך הילדותי שלא מש משפתיך, הכובש את כל מי שבא אתך במגע, משעבדו כליל וקושר אותו אליך בעבותות של מסירות ואהבה וזאת כגמול לאהבה שאתה שופע ומעניק לזולת. כל אלה לא משים מעיניי ולא ימושו אף פעם מעיניי, הם איתי והם מולי כל הזמן ואין כוח בעולם שייקח זאת ממני.
מאות של ידידים, מפקדים ופיקודים, קרובים ורחוקים שגם אותם הפכת לקרובים, פוקדים בתהלוכה אין-סופית את בייתנו וכשגרונם חנוק מדמעות, הם מספרים ומספרים ל גבורה ותעוזה, על נחישות, מוטיבציה וכושר סבילות ברמה הגבוהה ביותר, על סגנון מנהיגות מופלא שמביא פיקודים לעשות הכול למענך וללכת באש ובמים אחריך וגם הערצה עמוקה מצד מפקדיך. אך הדגש הושם בעיקר על האדם, החבר ידיד האמת שלבו תמיד פתוח וידו תמיד מושטת לכל דורש וכל זאת מתוך כנות צרופה וכשרון מיוחד שאין נדיר ממנו.
כך וכהנה וכהנה אתה מוכר לחבריך וידידיך הרבים, אך מבחינתנו בני משפחתך, עם כל חשיבותם של הדברים האלה המוכרים לנו עוד מימי ילדותך, עבורנו אתה רק דבר אחד שהוא מתומצת בשלוש אותיות הבוערות כאותו סנה שאינו אוכל, מאירות בלהבתן את מרחבי היקום, לוהטות וצורבות בליבנו כברזל מלובן והאותיות כל כך פשוטות הן: א-ב-י, אבי שלנו, זה מביע הכול. במילה זו מקופל עולם ומלואו שאין די במילים לתארן ולהקיף אף לא מקצת מגול משמעותו. זה כוכב שדרך וזהר בינינו ונעלם במרחבי הרקיע.
נומה ילדי את שנת הישרים והתמימים, תנוח לוחם נועז את 'מנוחת הלוחמים' שאין ראוי לה כמוך. במשך כשלוש שנים שבעת קרבות עקובים ולחמת את מלחמת עמך יותר משעשה זאת אביך במשך 25 שנים.
זוכר אני אותך חוזר הביתה, עיניך קרועות ואדומות מחוסר שינה של ימים ולילות, פניך שרופות ושדופות מהמאמץ הקרבי, מהשמש היוקדת וזוהר שלגי הלבנון ולעיתים רטוב עד לשד העצמות. בשארית הכוחות מדליק את הניצוץ המוכר בעיניים ומעלה את החיוך על השפתיים ושולח לכל עבר את ה- 'הי'! ומיד מתמוטט על מיטתך לשינה ארוכה שגזלה את מרבית חופשתך (כל זאת לא לפני שבדקת באם יש צורך לסייע במשהו בבית).
כעת יכול אתה לנוח בלי שום הפרעה. 21 שנותיך איתנו, הן מתנת אלוהַ שאך מעטים התברכו בה וגאוותי הרקיעה לשחקים. לא רחוק היום שאוכל להצטרף אליך ונהיה שוב ביחד כפי ששנינו כה רצינו והפעם ללא פרידות נוספות.
ובינתיים, שבת שלום, אבי שלי.
הקדיש" שזה עתה אמרתי לא עליך בני אמרתי אותו אלא עליי , על עצמי. מה שטמון באדמה זו, זה עצם מעצמותיי, בשר מבשרי, זה לא אתה אבי , זה אני.אדמה! אדמת ארץ ישראל, ארץ אבותינו שהפכת לארץ של בנינו.
25 משנותיי היפות ביותר הקדשתי להגנתך, מדוע ריבונו של עולם, כל זה לא הספיק? מדוע לא חשכת את בני היחידי?!
אף פעם בימי חלדי לא הייתי, כפי שהנני עכשיו, חלק בלתי נפרד מהאדמה הזאת והיא חלק ממני.
חרדה רבה חרדתי כאשר פרצה מלחמה זו, ביודעי את אופי פעולתך בקו הראשון של צנחני צה"ל, מה עז היה רצוני להיות איתך, להדריך ולהנחות אותך ומידת הצורך להיות לך לסוכך הסופג את כדורי האויב המיועדים לך. אך הדבר נבצר ממני.
במילותיך האחרונות על אלונקת הדווי קראת לי שוב ולא הייתי איתך.
אך דע לך אבי שבמחשבותיי ובעיני רוחי הייתי איתך כל רגע ורגע בכל מקום הימצאותך ואתה נמצא איתי כל העת! עיניך החומות, הקסומות והחמות שמבטן מקרין אהבה ללא פשרות היוצאת מהלב, פניך הקסומים המביעים נחישות של פלדה המהולה עם תום נעורים, השופעים ומשפיעים על סביבתם את כל עשרת הקבין של טוב הלב שבעולם, החיוך הילדותי שלא מש משפתיך, הכובש את כל מי שבא אתך במגע, משעבדו כליל וקושר אותו אליך בעבותות של מסירות ואהבה וזאת כגמול לאהבה שאתה שופע ומעניק לזולת. כל אלה לא משים מעיניי ולא ימושו אף פעם מעיניי, הם איתי והם מולי כל הזמן ואין כוח בעולם שייקח זאת ממני.
מאות של ידידים, מפקדים ופיקודים, קרובים ורחוקים שגם אותם הפכת לקרובים, פוקדים בתהלוכה אין-סופית את בייתנו וכשגרונם חנוק מדמעות, הם מספרים ומספרים ל גבורה ותעוזה, על נחישות, מוטיבציה וכושר סבילות ברמה הגבוהה ביותר, על סגנון מנהיגות מופלא שמביא פיקודים לעשות הכול למענך וללכת באש ובמים אחריך וגם הערצה עמוקה מצד מפקדיך. אך הדגש הושם בעיקר על האדם, החבר ידיד האמת שלבו תמיד פתוח וידו תמיד מושטת לכל דורש וכל זאת מתוך כנות צרופה וכשרון מיוחד שאין נדיר ממנו.
כך וכהנה וכהנה אתה מוכר לחבריך וידידיך הרבים, אך מבחינתנו בני משפחתך, עם כל חשיבותם של הדברים האלה המוכרים לנו עוד מימי ילדותך, עבורנו אתה רק דבר אחד שהוא מתומצת בשלוש אותיות הבוערות כאותו סנה שאינו אוכל, מאירות בלהבתן את מרחבי היקום, לוהטות וצורבות בליבנו כברזל מלובן והאותיות כל כך פשוטות הן: א-ב-י, אבי שלנו, זה מביע הכול. במילה זו מקופל עולם ומלואו שאין די במילים לתארן ולהקיף אף לא מקצת מגול משמעותו. זה כוכב שדרך וזהר בינינו ונעלם במרחבי הרקיע.
נומה ילדי את שנת הישרים והתמימים, תנוח לוחם נועז את 'מנוחת הלוחמים' שאין ראוי לה כמוך. במשך כשלוש שנים שבעת קרבות עקובים ולחמת את מלחמת עמך יותר משעשה זאת אביך במשך 25 שנים.
זוכר אני אותך חוזר הביתה, עיניך קרועות ואדומות מחוסר שינה של ימים ולילות, פניך שרופות ושדופות מהמאמץ הקרבי, מהשמש היוקדת וזוהר שלגי הלבנון ולעיתים רטוב עד לשד העצמות. בשארית הכוחות מדליק את הניצוץ המוכר בעיניים ומעלה את החיוך על השפתיים ושולח לכל עבר את ה- 'הי'! ומיד מתמוטט על מיטתך לשינה ארוכה שגזלה את מרבית חופשתך (כל זאת לא לפני שבדקת באם יש צורך לסייע במשהו בבית).
כעת יכול אתה לנוח בלי שום הפרעה. 21 שנותיך איתנו, הן מתנת אלוהַ שאך מעטים התברכו בה וגאוותי הרקיעה לשחקים. לא רחוק היום שאוכל להצטרף אליך ונהיה שוב ביחד כפי ששנינו כה רצינו והפעם ללא פרידות נוספות.
ובינתיים, שבת שלום, אבי שלי.
תמונות של אביב מהאלבום של אבא
תמונה ראשונה
באסיפת הורים בשנת תשל"ט, בהיות אביב בכיתה י"א, העלתה מחנכת הכיתה- צעירה טריפון (ששימשה גם כסגנית המנהל ובהמשך כמנהלת החטיבה העליונה)- בפני האבא של אביב מה שנראה לה כבעיה. לא אחת היא סיפרה, כאשר היא שוחחה עם אביב הוא נהג להשפיל את מבטו, דבר שאול הצביע, לפי הערכתה, על רמה נמוכה של ביטחון עצמי..
תמונה שניה
בתחילת מלחמת לבנון, אביב שזה לא מכבר התנדב ליחידה מובחרת של הצנחנים, השתתף בנחיתת יחידתו ביום הראשון של המלחמה באזור צידון. תוך כדי התקדמותה נתקלה היחידה בכוח סורי גדול שאיתו התנהל קרב קשה במשך כל אותו היום. במהלך הקרב הובחן בטור שריון סורי שהתקדם על דרך צרה לעבר פלוגתו של אביב. אביב ששימש כארפיג'יסט של הצוות הוזעק למקום. ללא היסוס הוא זינק והתייצב על אם הדרך שעליה התקדם טור הטנקים הסורי ולאחר שכיוון היטב, שיגר טיל ארפיג'י לעבר הטנק שבראש הטור. הפגיעה לא הייתה חמורה אך די היה בה כדי לביא לכך שכל הטור יסתובב וייסוג לאחור.
אפילוג
סיפור זה הובא לידיעתנו מפי מפקדיו וחבריו של אביב לאחר נפילתו. פעולתו ותפקודו הנועזים של אביב לא הפליאו את אלה שהכירוהו מקרוב. אלה גם לא הטילו ספק שאותו המבט שהושפל אל מול המחנכת- היה מורם והישיר ביציבות אל מול הטנק של האויב. שתי התמונות מבטאות וממצות ללא ספק , תכונות אישיות של צניעות וענווה אל מול פסגות של עוז רוח נחישות ומסירות ברמתן העליונה. כזה היה אביב וזה היה חינוכו.