יום השנה ה21
אני עומדת ומכינה לעצמי שוקו מאבקת שוקו פלא ( אשר מאז אני לא יכולה לראות אותה) ולפתע דפיקה בדלת.
מאז החיים השתנו לחלוטין. 3אנשי צבא נכנסו, אחד כיבה את הרדיו והשני אמר, קרתה לאח שלך תאונה ובאנו לקחת אותך לחיפה
ולא הבנתי מה הדחיפות הזו הרי זו
בסה"כ תאונה והסבירו לי ולא הבנתי כלום והגעתי הביתה לחיפה וזעקתי: " אמא תגידי לי שזה לא נכון" וכולם מסביבי בוכים ואני עדיין לא מבינה. עד היום אני לא מבינה.
אבי, חלמתי שאני בהלוויה שלך עוד לפני שזה קרה וכשזה קרה הרגשתי שאני בחלום ועד היום אני מנסה להתעורר ממנו.
אבי אחי הקטן. נולדנו באותו חודש בהפרש של שנה וגדלנו כמו תאומים. יחד התפללנו שיהיו לנו עוד אחים ( ולמזלנו התפילות עזרו), יחד
עברנו את כל התקופות הארוכות שאבא לא היה בבית אלא בצבא.אבל כבר הרבה שנים אנחנו בלעדיך. חיית עד גיל 21 ואתה כבר 21 שנים איננו.
אבי עדיין פוקדים אותי חלומות שבהם אני מטפלת בך. אתה בבית. שוכב בחדר שלך, חיוור כל-כך ואז אני עוזרת לך לקום וללכת לשירותים ואתה כל-כך מוחשי בחלום ואני אומרת לכולם- אמרתי לכם שהוא חי ושהוא בסדר?
הוא בסה"כ צריך קצת להתחזק ואז אני מתעוררת עם חיוך משוכנעת שאתה בבית והכול בסדר ופתאום עוברת בי סכין קרה ואני קולטת שזה היה חלום אותו חלום ואותה מציאות ארורה.אחי השתניתי אחרי שהלכת. לכתך הפך אותי לאחות שכולה ואת כבר לא אותו אדם כשמסרקות של כאב חורצות את בשרך 21 שנים.
בשבעה אמרו לנו שצריך להפוך את הפצע שותת הדם לצלקת.
טוב אז זהו שאי אפשר. צלקת לא כואבת כשנוגעים בה. אובדן כן.
אובדן זהו כאב שצרוב בגוף ופשוט לומדים לחיות איתו.
אני עומדת ומכינה לעצמי שוקו מאבקת שוקו פלא ( אשר מאז אני לא יכולה לראות אותה) ולפתע דפיקה בדלת.
מאז החיים השתנו לחלוטין. 3אנשי צבא נכנסו, אחד כיבה את הרדיו והשני אמר, קרתה לאח שלך תאונה ובאנו לקחת אותך לחיפה
ולא הבנתי מה הדחיפות הזו הרי זו
בסה"כ תאונה והסבירו לי ולא הבנתי כלום והגעתי הביתה לחיפה וזעקתי: " אמא תגידי לי שזה לא נכון" וכולם מסביבי בוכים ואני עדיין לא מבינה. עד היום אני לא מבינה.
אבי, חלמתי שאני בהלוויה שלך עוד לפני שזה קרה וכשזה קרה הרגשתי שאני בחלום ועד היום אני מנסה להתעורר ממנו.
אבי אחי הקטן. נולדנו באותו חודש בהפרש של שנה וגדלנו כמו תאומים. יחד התפללנו שיהיו לנו עוד אחים ( ולמזלנו התפילות עזרו), יחד
עברנו את כל התקופות הארוכות שאבא לא היה בבית אלא בצבא.אבל כבר הרבה שנים אנחנו בלעדיך. חיית עד גיל 21 ואתה כבר 21 שנים איננו.
אבי עדיין פוקדים אותי חלומות שבהם אני מטפלת בך. אתה בבית. שוכב בחדר שלך, חיוור כל-כך ואז אני עוזרת לך לקום וללכת לשירותים ואתה כל-כך מוחשי בחלום ואני אומרת לכולם- אמרתי לכם שהוא חי ושהוא בסדר?
הוא בסה"כ צריך קצת להתחזק ואז אני מתעוררת עם חיוך משוכנעת שאתה בבית והכול בסדר ופתאום עוברת בי סכין קרה ואני קולטת שזה היה חלום אותו חלום ואותה מציאות ארורה.אחי השתניתי אחרי שהלכת. לכתך הפך אותי לאחות שכולה ואת כבר לא אותו אדם כשמסרקות של כאב חורצות את בשרך 21 שנים.
בשבעה אמרו לנו שצריך להפוך את הפצע שותת הדם לצלקת.
טוב אז זהו שאי אפשר. צלקת לא כואבת כשנוגעים בה. אובדן כן.
אובדן זהו כאב שצרוב בגוף ופשוט לומדים לחיות איתו.