לאבי-עשר שנים למותו
זה עשר שנים שאני באה ביום השואה
לקבר אחייני האהוב, לספוד לו ולבכותו.
ובלבי ריבואות של מילים
המתחברות לרקמה- אין סופית
של געגועים ותפילות
ואת סף שפתותי לא
תעבורנה.
זה עשר שנים אני באה ביום השואה
לקבר אחייני האהוב
בוכה
ומתפללת
ואולי היום אנסה לדבר.
ונולד לנו אבי
והוא בכה בכי של תינוקות
ובכתה אמו בכי של אושר
ותקרא לו:
אברהם.
פעם אחת כשהיה בן שלוש או ארבע
הופקדתי עליו למשמרת
ויצאתי עמו לטיול בכרמל
וכשביקשתי ממנו לחבוש את כובעו
מפני השמש היוקדת- והוא סרב,
איימתי עליו- מעשה אימהות מגונן-
להשאירו לבדו על ההר.
והוא אמר:
אם תשאירי אותי לבדי
לא יהיה יותר אבי.
ואני כמובן לא השארתי אותו לבד.
הכיצד אפקיר ילד קטן, מתוק מדבש?
ויגדל-כי זרענו ברינה-
ויהי לעלם ענוג רך ויפה
עם חיוך רחב ולב זהב
ואז-כשגדל- השארתיו
לבדו
ונתתי לו ללכת
ולהחליט בעצמו- מתי לחבוש את כובעו.
ומתי לא.
ובאמת-עתה אין אבי
לבו נדם
מגולל בעפר- הוא שרוע דומם
שבוי בטבעת של רגבי אדמה
ואמו שבה אל שתיקותיה ואל בכייה
ואנחנו-קוצרים בדמעה-
נשוב ונשנן את תווי פניו
ונדלוק אחריהם בכל פינה עד לעייפה
ונעטוף בעיניים לאות את הדמעות במילים
ונטמון אותן בחול
ונצפה בכמישה תחת צפות באביב
וננצור זכרו בלבנו, כהר הממאן להתפורר
ונגן עליו כעל כלי זכוכית
שבריר ועדין ויקר.
ונולד לנו אבי
והוא בכה
בכי של תינוקות
ובכתה אמו בכי של אושר
ותקרא לו:
אברהם
וכתר מלכות משכנו
ובזכותו יש לנו ארץ
ובזכותו יש לנו עם.
שרה
זה עשר שנים שאני באה ביום השואה
לקבר אחייני האהוב, לספוד לו ולבכותו.
ובלבי ריבואות של מילים
המתחברות לרקמה- אין סופית
של געגועים ותפילות
ואת סף שפתותי לא
תעבורנה.
זה עשר שנים אני באה ביום השואה
לקבר אחייני האהוב
בוכה
ומתפללת
ואולי היום אנסה לדבר.
ונולד לנו אבי
והוא בכה בכי של תינוקות
ובכתה אמו בכי של אושר
ותקרא לו:
אברהם.
פעם אחת כשהיה בן שלוש או ארבע
הופקדתי עליו למשמרת
ויצאתי עמו לטיול בכרמל
וכשביקשתי ממנו לחבוש את כובעו
מפני השמש היוקדת- והוא סרב,
איימתי עליו- מעשה אימהות מגונן-
להשאירו לבדו על ההר.
והוא אמר:
אם תשאירי אותי לבדי
לא יהיה יותר אבי.
ואני כמובן לא השארתי אותו לבד.
הכיצד אפקיר ילד קטן, מתוק מדבש?
ויגדל-כי זרענו ברינה-
ויהי לעלם ענוג רך ויפה
עם חיוך רחב ולב זהב
ואז-כשגדל- השארתיו
לבדו
ונתתי לו ללכת
ולהחליט בעצמו- מתי לחבוש את כובעו.
ומתי לא.
ובאמת-עתה אין אבי
לבו נדם
מגולל בעפר- הוא שרוע דומם
שבוי בטבעת של רגבי אדמה
ואמו שבה אל שתיקותיה ואל בכייה
ואנחנו-קוצרים בדמעה-
נשוב ונשנן את תווי פניו
ונדלוק אחריהם בכל פינה עד לעייפה
ונעטוף בעיניים לאות את הדמעות במילים
ונטמון אותן בחול
ונצפה בכמישה תחת צפות באביב
וננצור זכרו בלבנו, כהר הממאן להתפורר
ונגן עליו כעל כלי זכוכית
שבריר ועדין ויקר.
ונולד לנו אבי
והוא בכה
בכי של תינוקות
ובכתה אמו בכי של אושר
ותקרא לו:
אברהם
וכתר מלכות משכנו
ובזכותו יש לנו ארץ
ובזכותו יש לנו עם.
שרה