יומן
צהרים- חג שבועות
יום ד' סיוון 18.5.83
תמיד רציתי לכתוב יומן. דבר שאליו
אוכל להתבטא באופן חופשי, לעלות כל נושא ובעיקר רגשות שעוברים עליי. אני מקווה
שאוכל להתמיד בכך, ואם לא כל יום, הרי שגם פעמיים , שלש בשבוע יספקו אותי. אני
אכתוב ישר מה שעולה לי בראש, ואולי אי- פעם אנסח ואצנזר קטעים מסוימים.
היום הוא חג מתן-תורה. אני בכלל לא מרגיש את זה. אני לא חש את ההבדל בין היום שזה
חג לבין יום שבת רגיל. המשותף לשניהם הינו בהתמכרות לסתלבט. אני בכלל לא מאשים את הצבא. ההיפך. לדעתי מי שרוצה להיות דתי, או מי שחונך כך, הצבא אינו גורם מעכב.
אורח החיים של אדם דתי, לא חייב להשתנות בצבא, אלא משתנים אצלו אורח החיים באזרחי,
מה שחל כמובן גם על החילוני. לכן אם אני רוצה להרגיש שהיום יום חג- יכולתי בקלות.
אתמול הייתי מקדש, הולך לביהכ"נ וכנ"ל היום. הסכנה טמונה בכך שאשכח את הווי החיים
הדתי או יותר נכון התדרדרות דתית מה שאני צופה ומאמין שזה לא יהיה כך (למרות חששות
מוצהרות של ההורים). כל עוד אני בצבא, יהיו מולי נרות המסורת. ועובדה שכל יום
שישי-שבת בעת הארוחה, אני מקפיד על כובע לראשי. השאלה היא, מה אחרי שחרורי?
שאלה זו אני משאיר בינתיים פתוחה, ובכל מקרה רצוני שבביתי ישמרו מסורת.
היום הזה אני משייך ליום גרוע שלי. המצב רוח מתחת לקו האפס. בגלל זה אני התרחקתי
מהבסיס, לאזור שאין בו אף נפש אדם, יושב כבר כ-שעתיים, קורא, חושב וכותב.
בוחן תגיות הסתיים אתמול בבוקר. אני בדיכאון כללי ממנו ולא יודע מתי אצא מזה. בתחנות היו לי הרבה "פשלות" והניווט היה סיוט בפני עצמו. כל הזמן חיכיתי לניווט כי חשבתי שזה יעלה את הציון הכללי, והנה הגיע הניווט, אני יוצא אליו עייף ובכאב ראש, והולך לי כלום.
ההתחלה הייתה מעולה. בנ.צ. ה-1 הבאתי מהר מאד את הקוד, ובשני הייתי למרות שלא היה קוד. הניווט הלך לי בנ.צ.השלישי.
התעכבתי אצלו הרבה הרבה זמן, כי לא מצאתי קוד (סלע בתוך ערוץ), ומכיוון שלא היה לי
גבול גזרה מדויק לגבי הנ.צ. חרשתי את כל הערוץ ללא תוצאות. את הנ.צ.ה-5 לא ניסיתי
להביא למרות שיכולתי בקלות, כיוון שעלה היום וחששתי שאסור לנווט ביום. מאוחר
יותר התברר לי שטעיתי. לא בטוח בכלל שעברתי את הניווט. אוכל אותי שחברה שלא יודעים
לנווט הצליחו ואני שוקע אי-שם.
בכל מקרה הציון בבוחן יהיה נמוך. אני לא יודע איך לאכול את עצמי. אני בדיכאון דיכאון.
אני בכלל לא בטוח אם אני יכול להיות מ"מ מחלקת חי"ר. אין לי מושג איך אני יעמוד מול 30 חברה ויעביר להם שיעורים ותרגילים.
מצד אחד בעורב רוצים אותי ויש לי סיכוי מצוין לחזור, אך אני בטוח שקיימת התניה והיא ציון מינ' בקורס. אני מתאר לעצמי שזה "ב". אם עד תמול-שלשום האמנתי שאני אוציא "ב", עכשיו אחרי הבוחן אני בכלל לא בטוח. זאת תהיה פשלה רצינית אם לא אחזור. אך בכל מקרה עליי לחשוב מה אעשה במידה ואני לא חוזר.
אז אולי היה נכון לצאת בזימון ישיר כיוון שהסיכויים לחזור הם גדולים, אך עובדה שלא הולך לי ואני מרגיש שחסר לי ידע מקצועי+פיקודי, ניסיון וביטחון עצמי. מה עוד שאני נמצא עם חברה שיותר גדולים ממני בגיל, עברו יותר ממני בצבא והיה להם ניסיון פיקודי. הסתכלתי על משה ובן-שושן שיצאו בזימון ישיר, אך שכחתי להם היה מסלול רציני ללא כוננויות, הקפצות
ומלחמה, כך שהם עברו הרבה יותר ממני, וכן שניהם פנימיונים דבר שעוזר (כנראה) לקורס
קצינים. אני עוד זוכר את דברי הקצח"ר שאינו דוגל בחיילים שילכו לקצונה ללא הדרכה
קודמת וכן עכשיו אני קורא מאמר של אל"מ (מיל') דני וולף על שיפור בדרכי הגישה של
צה"ל, והוא טוען שיש למנוע הכשרת קצינים בטרם רכשו ניסיון פיקודי מוקדם. אני מצדיק
את שניהם במאת האחוזים.
צהרים- חג שבועות
יום ד' סיוון 18.5.83
תמיד רציתי לכתוב יומן. דבר שאליו
אוכל להתבטא באופן חופשי, לעלות כל נושא ובעיקר רגשות שעוברים עליי. אני מקווה
שאוכל להתמיד בכך, ואם לא כל יום, הרי שגם פעמיים , שלש בשבוע יספקו אותי. אני
אכתוב ישר מה שעולה לי בראש, ואולי אי- פעם אנסח ואצנזר קטעים מסוימים.
היום הוא חג מתן-תורה. אני בכלל לא מרגיש את זה. אני לא חש את ההבדל בין היום שזה
חג לבין יום שבת רגיל. המשותף לשניהם הינו בהתמכרות לסתלבט. אני בכלל לא מאשים את הצבא. ההיפך. לדעתי מי שרוצה להיות דתי, או מי שחונך כך, הצבא אינו גורם מעכב.
אורח החיים של אדם דתי, לא חייב להשתנות בצבא, אלא משתנים אצלו אורח החיים באזרחי,
מה שחל כמובן גם על החילוני. לכן אם אני רוצה להרגיש שהיום יום חג- יכולתי בקלות.
אתמול הייתי מקדש, הולך לביהכ"נ וכנ"ל היום. הסכנה טמונה בכך שאשכח את הווי החיים
הדתי או יותר נכון התדרדרות דתית מה שאני צופה ומאמין שזה לא יהיה כך (למרות חששות
מוצהרות של ההורים). כל עוד אני בצבא, יהיו מולי נרות המסורת. ועובדה שכל יום
שישי-שבת בעת הארוחה, אני מקפיד על כובע לראשי. השאלה היא, מה אחרי שחרורי?
שאלה זו אני משאיר בינתיים פתוחה, ובכל מקרה רצוני שבביתי ישמרו מסורת.
היום הזה אני משייך ליום גרוע שלי. המצב רוח מתחת לקו האפס. בגלל זה אני התרחקתי
מהבסיס, לאזור שאין בו אף נפש אדם, יושב כבר כ-שעתיים, קורא, חושב וכותב.
בוחן תגיות הסתיים אתמול בבוקר. אני בדיכאון כללי ממנו ולא יודע מתי אצא מזה. בתחנות היו לי הרבה "פשלות" והניווט היה סיוט בפני עצמו. כל הזמן חיכיתי לניווט כי חשבתי שזה יעלה את הציון הכללי, והנה הגיע הניווט, אני יוצא אליו עייף ובכאב ראש, והולך לי כלום.
ההתחלה הייתה מעולה. בנ.צ. ה-1 הבאתי מהר מאד את הקוד, ובשני הייתי למרות שלא היה קוד. הניווט הלך לי בנ.צ.השלישי.
התעכבתי אצלו הרבה הרבה זמן, כי לא מצאתי קוד (סלע בתוך ערוץ), ומכיוון שלא היה לי
גבול גזרה מדויק לגבי הנ.צ. חרשתי את כל הערוץ ללא תוצאות. את הנ.צ.ה-5 לא ניסיתי
להביא למרות שיכולתי בקלות, כיוון שעלה היום וחששתי שאסור לנווט ביום. מאוחר
יותר התברר לי שטעיתי. לא בטוח בכלל שעברתי את הניווט. אוכל אותי שחברה שלא יודעים
לנווט הצליחו ואני שוקע אי-שם.
בכל מקרה הציון בבוחן יהיה נמוך. אני לא יודע איך לאכול את עצמי. אני בדיכאון דיכאון.
אני בכלל לא בטוח אם אני יכול להיות מ"מ מחלקת חי"ר. אין לי מושג איך אני יעמוד מול 30 חברה ויעביר להם שיעורים ותרגילים.
מצד אחד בעורב רוצים אותי ויש לי סיכוי מצוין לחזור, אך אני בטוח שקיימת התניה והיא ציון מינ' בקורס. אני מתאר לעצמי שזה "ב". אם עד תמול-שלשום האמנתי שאני אוציא "ב", עכשיו אחרי הבוחן אני בכלל לא בטוח. זאת תהיה פשלה רצינית אם לא אחזור. אך בכל מקרה עליי לחשוב מה אעשה במידה ואני לא חוזר.
אז אולי היה נכון לצאת בזימון ישיר כיוון שהסיכויים לחזור הם גדולים, אך עובדה שלא הולך לי ואני מרגיש שחסר לי ידע מקצועי+פיקודי, ניסיון וביטחון עצמי. מה עוד שאני נמצא עם חברה שיותר גדולים ממני בגיל, עברו יותר ממני בצבא והיה להם ניסיון פיקודי. הסתכלתי על משה ובן-שושן שיצאו בזימון ישיר, אך שכחתי להם היה מסלול רציני ללא כוננויות, הקפצות
ומלחמה, כך שהם עברו הרבה יותר ממני, וכן שניהם פנימיונים דבר שעוזר (כנראה) לקורס
קצינים. אני עוד זוכר את דברי הקצח"ר שאינו דוגל בחיילים שילכו לקצונה ללא הדרכה
קודמת וכן עכשיו אני קורא מאמר של אל"מ (מיל') דני וולף על שיפור בדרכי הגישה של
צה"ל, והוא טוען שיש למנוע הכשרת קצינים בטרם רכשו ניסיון פיקודי מוקדם. אני מצדיק
את שניהם במאת האחוזים.